<h1>הפרדס לרש"י הלכ' ראש השנה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
ותשובת הלוי השיב ר' על שאנו אומר[ים] זוכרינו בשלש ראשונות וגם קרובות. תניא ר' אליעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל שנאמר (תלפה) [תפלה] לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ר' יהושע אומר יתפלל וא[חר] כ[ך] ישאל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי וגו'. א[ף] ע[ל] ג[ב] [ברכות ל"ג ע"א] דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות. [מגילה י"ז ע"ב] אמר רבי ירמיה ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו תפילה זו על הסדר. אפי[לו] הכי עד שלא בא רבן גמליאל ביבנה ולא סדרה [אלו] (אלא) על הסדר, דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל ביבנה כולי'. ודקא מיפליגי רבי אליעזר ור' יהושע מיקמי דסידרא פליגא. (משום) ר' יהושע בן לוי אמר שכל זמן שיבוא אדם לבקש רחמים יקדים שבחו של מקום. דתני בסיפרי [בהעלותך] ויצעק משה, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שכל זמן שתבא לבקש שאילתך [צריך שיאמר שנים ושלושה דברי תחנונים ואחר י]בקש [שאלותיו]. ואמר מר יכול ישאל [אדם צרכיו] קודם, (צריך לומר שנים ושלשה דברי תחנונים), ואחר כך יתפלל, ומפורש על ידי שלמה [שנאמר] [מלכים א' ח'] לשמוע אל הרינה ואל התחינה. וכך דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. ומנלן ממשה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא כדברי רבי יהושע, שכבר סידרו את התפילה, ויש לומר ראשונות אמצעיות ואחרונות וכשמגיע בשומע תפלה שואל יחיד צרכיו, לפי שאין יחיד קובע לעצמו כמו לבד בר הוא. והיחיד אומר בשומע תפלה. וכן הציבור קבעו ככה שלישית אחר שתים של קרית שמע, אף על פי ששנינו [ברכות י"א ע"א] שתים לאחריה, ביחיד עסיק, ואחר כך שלשה אחרונות. וכל שכן שאין הלכה כרבי אליעזר דאמר שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים. והיינו דאמר אביי עבדינן כנחום המדי דאמר [כ]חכמים שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. אמר ר' חייא בר רב אשי משמיה דרב א[ף] ע[ל] פ[י] שאומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו שואל בברכת החולים אפילו באמצע ברכ[ה]. דאי בסוף כל ברכה וברכה האמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב א[ף] ע[ל] פ[י] שאמר שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר מעין כל ברכה וברכה אומר. ור' חייא בר רב אשי משמיה דרב מאי אתא לאשמעונין, אלא ש[מע] מ[ינה] ר' חייא בר רב אשי דאמר אומר בברכת החולים אפי[לו] באמצ(א)[ע] ברכה קאמר אפי[לו] יחיד בצורך יחיד. ואמר ר' יהושע א[ף] ע[ל] פ[י] שאמר[ו] שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר אחר תפילתו אפי[לו] כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר. מדברי שלשתן למדנו שיחיד שואל צרכיו אפילו באמצע הברכה מן האמצעייות. ובסוף כל ברכה וברכה וכן בסוף תפילה. [ברכות ל"ד ע"א] ואמר רב יהודה אמר רב לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות והני מילי יחיד בצרכיו, אבל יחיד בצרכי צבור שואל, וכ[ל] ש[כן] צבור בצרכי צבור שואלין צרכיה[ן] בכל מקום בין בראשונות בין באחרונות. ירושלמי [ברכות פ"ד ה"ד] ר' אחא בשם רבי אבא כל ששליח צבור עומד לפני התיבה ותובע צורכי עמך ישראל לפניך. מדהוה ליה למימר כל זמן ששליח צבור וכו' ואמר כל ששליח צבור עומד לפני התיבה. ש[מע] מ[ינה] שליח צבור תובע צרכי ציבור בכל התפילה כולה בין בראשונות בין באחרונות. ר' פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגילייא זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל. שמ[ע] מ[ינה] אין ציבור צריך סידור שבח, שכל תפילה תביעת צורכיהן היא. דלשון תפילה הוא סדרו שבח. דאמר מר מתפלל אדם ואחר כך תובע צרכיו. ומדאמר מתפלל אדם ואחר כך תובע, אלמא לשון תפילה סדור שבח. ומדאמר אין אומר לו בוא והתפלל ש[מע] מ[ינה] אין ציבור צריך שבח, אלא כל התפילה תביעת צורכיהן. וטעמא מאי, משום דכתב [איוב ל"ו] הן אל כביר ולא ימאס. ודאמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות, בצרכי יחיד הם. ועוד קמפריש למילתיה, ראשונות דומות לעבד שמסדר שבחו לרבו. וסידור שבח לא למדנו אלא ממשה ומשה יחיד הוה, וכי תימא, [שאני] משה דאלים זכותיה וכרבים דמי, התם צרכי יחיד הוה שנאמר (אעברנה) [אעברה] נא ואראה. אבל צרכי רבים אפי[לו] סידור שבח לא בעי, משום שלא ישנו ממטבע תפילה הוא דאמר להו לשלשה ראשונות ושלשה אחרונות. ירושלמי [ברכות פ"ה ה"ב] בנינוה בעין מר' מהו לענוע' בתר פיסחא. אמר להו עשו ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפילה. הכא נמי גבי צבור אי לאו משום שינוי מטבע של תפילה לא הואי צריכי ראשונות ואחרונות. דהשתא דטבעה של תפילה אמרינן ומאריך בה כל צרכי רבים כגון זוכרינו לחיים, ומי כמוך בתחיית המתים אומרין סמוך לחתימה וחותם. ואפי[לו] יחיד אומרן הואיל וצרכי רבים הם, שהרי יחיד בצורכו שואל בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה ואפילו באמצע הברכה כדרבי חייא בר רב אשי, ההוזכר למעלה. (שיכון) [ונכון] שצרכי הרבים שבכל התפילה שואל אפילו בראשונות ובאחרונות. תדע שכן הוא, שהרי מזכירין בראש חודש מעין המאורע בעבודה ובכלל המאור(ה)[ע] מזכירין ושואלין זוכרינו ה' אלהינו בו לטובה. ובהודאה על הניסים בחנוכה ופורים, ושואלין בהן צורכיהן, כשם שעשית עמהם נס פלא וניסים כן עשה עמנו ניסים וגבורות והושיענו. ואין לך בקשה גדולה מזו, ואומר בהודאה. ושלשתן אחרונות בקשה.
ומהכא נמי שמעינן דרב יהודה בצרכי יחיד אמר לא ישאל אדם צרכיו, ולא אמר בצרכי ציבור. הכא נמי בראש השנה בג' ראשונות אומר זוכרינו ומי כמוך וגם קרובות של כל השנה אומר בשלשה ראשונות, שהציבור רשאין להאריך בתפילתן. דתניא [ברכות ל"ד ע"א] מעשה בתלמיד שירד לפני התיבה לפני ר' אליעזר והיה מאריך ברחמים יותר מדאי, אמר[ו] לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, [אמר להם] כלום (והאריך) [מאריך] יותר ממשה רבינו דכתב ואתנפל לפני ה' וגו'. וכן מצינו בשבעת ימים אחרונים של תענית ציבור שהוסיפו עליהן עוד שש וקבעו תפילת תענית בין גואל לרופא, העונה בעת צרה ברכה בפני עצמה. וכן ברכת המינין. אלמא רשאין הציבור בין בתפלת שמנה עשר בין בברכות של קרית שמע שהוא שונה שתים לאחריה והציבור הוסיפו שלישית. וכיון שרשאין על מניין של ברכות להוסיף אין צורך לומר שרשאין להאריך ביוצרות (ואונפים) [ואופנים] וזולתות. וכן רשאין לקצר בתפלה. דתניא [שם] מעשה בתלמיד א[חד] שירד לפני התיבה לפני רבי אליעזר והיה מקצר בתפילה, אמר[ו] לו תלמידיו ר' כמה קצרן הוא זה. אמר להם כלום קיצר יותר ממשה רבינו שנאמר אל נא רפא נא לה. ויש שמביאין ראיה בטעות מההוא דנחית קמיה דר' חנינא ואמר האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והאמיץ החזק ובאמיץ והעיזוז. אמר ליה סיימתא שבחיה דמרך וכו'. ומיהא מביאין ראיה וטעם לדבריהם אלמא אין הציבור להוסיף רשאין על התפלה. ולא חששו להפסיד קמחייהו דאניסין למיטחן ליה חיוורתא וטחני ליה סובין. התם ודאי אסור להוסיף כדמפרש טעמא, משל למה הדבר דומה לאדם שהי' לו אלף אלפים דינרי זהב וכשמקלסין אותו מקלסין אותו בדינרי כסף לא גנאי הוא לו, הילכך אין אדם רשאי להוסיף על עטרת הישנה אלא האל הגדול הגיבור, כתיקון אנשי (כנשת) [כנסת] הגדולה ודיו. מי ימלל גבורותיך ה', הלא אין קצבה לשבחו. והיינו דאמר לך דומיה (תחילה) [תהלה]. אבל בשאר מוסיפין בהן הציבור ומקצרין. דהא אמר כדין הוא להתפלל בשבת שמנה עשר וקצרים מפני טורח ציבור והעמידום על שבע. וכן רשאין להאריך ולקצר כאותן תלמידים שהאריכו וקצרו כמו שביארנו למעלה. ועוד אמרינן משמיה דרב אפילו יחיד לצרכו אם רצה לומר מעין כל ברכה וברכה בסוף כל ברכה וברכה הרשות בידו. ושמע מינה אין משגיחין בדברי האומר אין מערבין דברי חול על קודש, לדחות יסוד הפיוטים. וכן אמר ר' חייא בר רב אשי משמיה דרב אם יש לו חולה אומרו בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים, ואפילו יחיד לצורכו. ואמר מר יחיד שהתפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפילתו יתפלל וכו'. הנה בתפלת יחיד מאריך ומקצר אפילו יחיד בצורתו בכל ברכות האמצעית, והצבור מאריך ומקצר ומבקש צרכיו בין בראשונות בין באחרונות. ואפילו יחיד בצורכי צבור שואל בראש חודש כאשר פירשתי כבר.
ואין בתפיל[ת] י"ח משום להאריך שלא לקצר או לקצר שלא להאריך, שהדין מפורש בירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] ובתוספתא [שם פ"א ה"ח] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך, אלו ברכות שמאריכין בהן ברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים וברכות של תענית ציבור. ובראש של ראש השנה מאריכין בהן בתקיעות דבי רב, דהיינו עלינו לשבח דנפישי בגוה פסוקי דמלכיו[ת] זכרונו[ת] ושופרו[ת], ומאריכין בברכות דיום הכיפורים בוידוי ובאתה בחרתנו ובתחנונים ובכל מילי דתחנונים ובשאר דברים אחרים האמורים בשלהי יומא [פ"ז ע"ב] וברכות של תענית צבור מאריכין בהם בשש שהוסיפו על י"ח בסליחות ותחנונים, על אילו [אמרו] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. וברכות שמקצרין בהן, המברך על המצות ועל הפירות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת המזון על אילו אמר[ו] מקום שאמר[ו] לקצר. ולא תימא האי דקתני אילו ברכות שמאריכין בהן, למעוטי שאר ברכות שאין מאריכין בהן כגון ברכות של קרית שמע, וכן אילו שמקצרין למעוטי שאר ברכות שאין מקצרין. דהא ברכות של קרית שמע הוסיפו שלישית ואין לך אריכות מזו. ואי אמרת לאו אירייא כמנהג בתראי הוא, (ת"ש) [תא שמע], דאמרי במערבא כל הלכה שהיא רופפת בתלמוד ואין אתה יודע האיך נוטה צא וראה במה הצבור נהגו ונהג. כגון הא דתני(ה)[א] בערב מברך שתים, ולא ידעינן אי שתים דוקא אי לאו דוקא, שיש להם שיעור למטה ואין להם שיעור למעלה, רואין אנו שהציבור נוהגין להוסיף על שתים, שאין להם שיעור. וכן אנו נוהגים בהלכה רופפת במצות רבותינו, כי הוראת זו הוראה, למדנו שמנהג אחרונים תורה היא, על זה נאמר אל תיטוש תורת אמך, במנהג דנהיגי רבנן, קרא אי לא צריך קרא, דאפילו במקום הלכה הוא ניהו, דהוו עיקר דמעשה רב, דתניא הלכה ומעשה נזקקין למעשה. וברכות של תפילה מאריכין ומקצרין, בחול מאריכין בהן ובשבת מקצרין בהן. אלא הא דקתני בעניין אלו מאריכין ומקצרין, לפירושי מתני[תן] הוא דקתני אלו. הא דתניא בתוספתא, מקום שאמרו להאריך כולה אלא ברכות שמאריכין ולא מקצרין ואלו שמקצרין ולא מאריכין. והכי נמי מפרש בירושלמי [שם] אילו ברכות שמקצרין בהן וכו' הא שאר ברכות מאריכין. מדתניא דמאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח, הדא אמרה אין זה בכלל. והכין פיר[ושא], אמאי תני אילו ברכות שמקצרין בהן, דכל מקום ששונה התנא מיעוטא הוא. דתניא [פאה פ"א מ"א] אילו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה כול'. ואמר [קידושין מ' ע"א] מאי טעמא אילימא משום דכת[יב] בהו הטבה ואריכות ימים ליתני קן ציפור. ופריק תנא ושייר. ואקשינן תניא אילו למעוטי. משום הכי קא מקשי אלא ברכות שמאריכין בהן, מכלל דשאר ברכות מקצרין, ואמאי תני אילו, דמשמע אילו ותו לא. ופריק מדתני באילו ברכות שמקצרין המאריך הרי זה מגונה, מקום שאמרו לקצר הוא וכו' כלומר אילו דקתני גבי מאריכין ומקצרין אינו בכלל אלא שבאין למעט כי אם לפרושי מתני[תין] הוא דתני להו. כלומר אלו המקומות ששנינו בהם מקום שאמר[ו] להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. ולא שנא התנא מקום שאמר[ו] להאריך אינו רשאי לקצר בברכות של קרית שמע ובברכות של תפילה.
הילכך רגילין כל הגולה להאריך בברכות של קרית שמע לפייט יוצר בתוך היוצר ואופן בתוך האופן וכן זולתי, וכן רשאין להאריך בתפילת בקרובות אפילו בשלשה ראשונות כאשר ביארנו הטעם מירושלמי, שכל התפילה טביעת צורכיהן של ישראל, שלא אמר רב יהודה שלא ישאל מפני סידור שבח, והן דומין לעבד שמסדר שבח לרבו, אלא ביחיד ובצרכיו כדמפרש לעיל. ואינהו איהו צריך שבח קודם בקשתו דממשה גמר סידור שבח בצרכו, אעברה נא ואראה, אבל ציבור אין צריכין סידור שבח מדכתב הן אל כביר לא ימאס. ואי אמרת הלא משום טורח ציבור קיצרו י"ח (לשבת) [לשבע] והאיך נאריך בהם בקרובות וביוצרות, אפי[לו] הכי אומר אותן שהרי [מגילה ל"ב ע"א] משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום. ולפי שאין רגילין הגולה לדרוש בכל מקום מדרש, קדושי עליון כגון ר' אלעזר בר' קליר מקרית ספר ור' שלמה הבבלי וגלות ירושלים אשר בספרד וגלות כנעני עד צרפת גם בארץ רומי יסדו מעינייני ימים טובים אזהרות דחג שבועות וקרובות ויוצרות מעינייני מתן תורה. עיר וקדיש זקינינו הרב ר' בנימין בר' שמואל מקוסטני זק"ל אמר כשקצרו י"ח לשבע היתה חכמה מרובה בישר[אל] ולא הוצרכו אלא לדרוש ולא לפייט. ולפי שכבר דל החכמה ונתמעטה עמדו במקום מדרש ופיוט העניין, (אף) על (פי) כן לא הוצרכו להן בין ביום טוב בין בשבת. א[ף] ע[ל] פ[י] שרבותינו קצרו י"ח לשבע אין לנו לחוש משום טורח צבור לדבר מצוה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, דהא [תמורה י"ד ע"ב] רבי יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, ואמרי, והא לא ניתנה להיכתב אלא עת לעשות לה', לדרוש ולהורות לעולם, ואי אפשר בפה לפרש ששר של שכחה מצוי ודורשין בכתב, א[ף] ע[ל] פ[י] שלא ניתן להיכתב פי[רש] התורה. הכי נמי, עת לעשות לה', ולא חששו מלהאריך בפייוט בשבת משום טורח צבור, ומחזיקים ביסוד הפיוטים גלות אשר בספר[ד] וגלות כנען עד צרפת וכל ארץ רומי וכל ארץ אלמניאה המעמיקין להבין מצות סוד בוראינו בתורה שיש לה בית אב כמנהג אבות ובקבלה מרב. נוהגין לומר בכל שבת הכל יודוך א[ף] ע[ל] פ[י] שאמר לפניו יוצר אור זולתו, כי אנשי כנסת הגדולה תיקנו במקום אשר תיקנו אל ברוך גדול דעה בחול תיקנו בשבת כנגדו אל אדון על כל המעשים, אלף בית לשאר ימים בפני עצמן ואלף בית לשבת. ואם תימצא לומר איפכא אל אדון על כל המעשים בשאר ימים ואל ברוך בשבת, הא לא מצית אמרת, שהרי בששה ברא עולמו ובשביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, היות אדון על כל המעשים. אלף בית של מעשה בשאר ימים ואלף בית של מלכות בשבת. המתגאה על חיות הקודש ונהדר בכבוד על המרכבה. ואם תמיה היאך תיקנו לומר, ומוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה, בוא וראה ממה ששנה ר' אליעזר בפירקין [פ"ז] מדור הלבנה נתונה בין ענן לערפל עשויין כמי שני קערות כפויות זו על גבי זו [והוא יוצא] בין שניהם. כדמפרש התם. ירושלמי [פסחים פ"ו ה"א] בשמנו בני בתירה את הלל הזקן התחיל דורש להן (מהקשה) [מהיקש] ומקל וחומר ומגזירה שוה. אמר[ו] לו כבר אמרנו אם יש תוחלת מן הבבלי. (הזה) [היקש] שאמר יש לו תשובה, וקל וחומר יש לו תשובה, גזירה שוה אין אדם דן גזירה שוה מעצמו. ר' יוסי בר' אבין בשם ר' אבא בר' ממל אם (הוא) [בא] אדם לדון גזירה שוה מעצמו עושה הוא את השרץ כמת ואת המת כשרץ מטמא בכעדשה דדורש בגד בגד ועוד לגזירה שוה. ר' יוסף בר' אבן בשם ר' אבא בר' ממל אדם דן קל וחומר מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, לפיכך משיבין מקל וחומר ואין משיבין מגזירה שוה. אף על פי (שהיא) שהיה [יושב ו]דורש כל היום כולו לא קבלו הימנו עד שאמר להם יבא עלי כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון. ר' זעירא בשם ר' אבהו אמר רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. ופירש, כל תורה שאינה קבלה מרב אינה תורה.
הילכך אין לתמוה על המוסיפין וגורעין ביסודות התורה להעביר ברכת היין של מילה, והכל יודוך שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה. וכן נמי זוכרינו שבתפילה עשרת ימי תשובה ושל י[ום] הכ[יפורים], וכן, עשה עמנו ה' אלהינו פלא ונסים, של חנוכה ופורים ויוצרות ואופנים וזולתות וקרובות של כל השנה מה שלא קיבלו מרב ולא נהגו מאב, כסבורין הן שקנו מקום להתגדר בו. ואינו אלא להתגדר בו הואיל ומחדשין מנהג בפני עצמן ולא חששו לשנות מפני המחלוקת ללכת בדרכי יושר. סדר תפלות של ראש השנה כך הוא. ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ג' ראשונות וג' אחרונות ואומר קדושת היום באמצעי ואומר בסוף מגן זוכרינו, ובסוף מחיה מי כמוך אב הרחמים ובסוף הודאה וכותבינו לחיים ובשים שלום ובספר חיים. וכן אמר רב עמרם ורב כהן צדק כך אנו רגילין ובישיבה לאומרו, ולא פליג אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות דהתם צרכי יחיד אל ישאל, אבל צרכי צבור ישאל. ורב פלטוי גאון אמר מרבנן דלא מדברי אפילו זוכרינו ואיכא דמדברי ואמרי צרכי רבים ישאל צרכי יחיד אל ישאל. ובהלכות גדולות, לעולם אל ישאל צרכיו לא בג' הראשונות ולא בג' אחרונות וכו' ומהכא לא שבקין רבנן למימר ואפילו זוכרינו וזכור רחמיך וכבוש כעסך במודים לא אמרין, אבל ובספר חיים אומר בשים שלום דסליק להו י"ח והוו להו כתחנונים. ואמר רב האיי גאון זק"ל לא מצינו זיכר במשנה ובתלמוד לזכרינו לחיים ומי כמוך וכותבינו לחיים ובספר חיים, ומנהג הוא ויש שנמנעין לאומרו משום דאין ברכות הללו מקומו[ת] לשאול צרכים. ובתשובה אחרת, אל ישאל אדם לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעייות אומר, דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי צבור לא, דהא עבודה כולה צרכי צבור היא רצה בעמך ובתפילה כול'. ואפילו במקדש שהיו אומ[רים] תירצה לפניך עבודתינו צורך הוא. אלא (מיאה) [מיהא] א[ף] ע[ל] פ[י] דהני ראשונות שבח הן ואין בהן מקום שאילת צורך לא ליחיד ולא לצבור אפילו למאן דאמר זוכרינו באבות וזכור רחמיך בהודאה, ואפילו למאן דאמר בחנוכה ובפורים כשם שעשית לראשונים הני מילי לא רגילי למימרינה במתיבתא ונהגו ראשונים לומר כרבנן דמדכרו. ומשום רבינו סעדיה גאון זק"ל אמר יש אומר במגן זוכרינו לחיים, ואומר מעין זכרונות וכדומה להן בשאר ג' ראשונות וג' אחרונות. ויש שאין אומר בראש השנה והנחילינו בשמחה ובששון וכו' ואומר במקום והנחילינו משפטי צדקיך, ואינו מטבע שטבעו חכמים. ומי שאומר אין מחזירין אותו. ואמר רב יהודאי גאון צריך לומר יחיד בכל תפילותיו מלוך על כל העולם כולו, וכן אמר רב כהן גאון ורב פלטוי נמי. ולעניין יעלה ויבוא אמר רב פלטוי מנהג הוא לאומרו ואם לא רצו לאומרו אין אומר שהרי שליח ציבור מזכיר בזכרונות. ויש במקומינו שמזכירין אותו ויש שאין מזכירין אותו. וצריך לומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה כול' ורב האיי גאון אמר אין מנהגינו לומר ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה, אלא ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזיכרון (הוה) [הזה]. חל להיות בשבת מזכיר של שבת תחלה ואחר כך של ראש השנה וחותם מלך על כל הארץ מקדש השבת ויום הזיכרון.
